אין סוגים של מדיטציה ואין סוגים של יוגה

כל טכניקה היא בהכרח לא יוגה ולא מדיטציה.

מדיטציה היא מה שנשאר בהיעדר מאמץ או מתח מנטלי.

ישנן טכניקות שעשוית לשעמם, לעייף או להשביע את "רצון" המיינד לכדי עצירה זמנית. (!)

ניתן להשתמש בטכניקה כזו או אחרת אם מרגישים שיש בכך תועלת,זה לא פסול, אבל זה לא הכרחי.

ניתן פשוט לשים לב "לרקע" שהפעילות הפסיכו-פזית שלנו מתרחשת "עליו".

למעשה הפעילות לא מתרחשת "עליו" אלא עשויה ממנו ומקבלת צורה או גוון מסוים.

למעשה אין פעילות ומישהו שיודע אותה אלא רק ידיעה.

לדוגמה: אין צליל ומישהו ששומע, אלא רק שמיעה. 

כאשר אנחנו מחפשים את "הצליל" אנחנו אף פעם לא מוצאים אותו.

כן, תגידו, יש ויברציה בחלל + עור תוף וביחד אנחנו קוראים לזה שמיעה.

אבל את מה שאנו מכנים ויברציה בחלל, אנחנו גם תמיד "מוצאים" בשדה המודעות  וזה נכון גם לגבי

גלקסיה שרואים בטלסקופ או גלי מח שרואים ב m.r.i

כל מה שאנחנו יודעים/מודעים אליו באים איתו במגע עשוי ממודעות כולל מה שאנחנו קוראים לו "אני". ולכן מודעות היא קרקע ההוויה שלנו, או שורש הקיום שלנו.

כאשר אנו שמים לב ל"רקע" אנחנו מגלים שבעצם זה לא "אני" – פעילות המיינד שיודעת

אלא "אני" הרקע שיודע. 

הרקע מודע ללא מאמץ או פעולה ובעצם כל מאמץ או פעולה רק "מסתירים" את הידיעה הפשוטה והטבעית שלו את עצמו, באותו האופן שהשמש מאירה את עצמה מעצם היותה – אור הוא מהות השמש, מים הם מהות הגל וידיעה היא מהות התודעה/המודעות/הנוכחות היודעת.

כאשר אנו מזהים ש"אני" כ "רקע היודע" הוא האני הראשוני ביותר שקיים או שיכול להתקיים ושבעצם הכל כולל מה שאנחנו באים איתו במגע ממש עכשיו:

מופיע בו

נודע באמצעותו

עשוי ממנו

והוא אינו ניתן לחלוקה. ומכאן, עקרון האחדות שכל מסורת רוחנית על הפלנטה מכירה בו כעיקרון יסוד.

אנו "חוזרים" באופן טבעי לעצמיותנו, אל ביתינו הפנימי.

למעשה מעולם לא עזבנו או נוכל לעזוב, אך עכשיו אנו חיים שם ומשם בידיעה ובמודעות וידיעה זו מגלה את השלווה, השמחה והאהבה שהן מצב ההוויה הטבעי שלנו.

כשאנחנו שמים לב לרקע ומאפשרים לפעילות הפסיכו-פיזית שלנו לנבוע ללא משא ומתן ולהשתנות ולהתבטא בחופשיות, מה שנשאר זה, 

פשוט להיות. 

לא לעשות ולא לא לעשות

לא לרדוף ולא להימנע

לא למהר ולא להשתהות  

לא לכווץ ולא ולהרפות

זו מדיטציה.